מאת: עו"ד שי רוה. הכתבה פורסמה ב- The Marker ב- 6/6/06 כעניין שבשגרה, מגיעים צדדים לסכסוך משפטי הנדון בבית המשפט להסכם פשרה, במסגרתו נקבע שהנתבע ישלם לתובע סכום מסויים וכן ישלם הנתבע שכר טרחת עורך דין לעורך הדין של התובע, כנגד חשבונית מס. שוב כעניין שבשגרה, מוגשות בקשות לבתי המשפט לאשר הסכמים שכאלו ולתת להם תוקף של פסק דין, במסגרת התיק הנדון בבית המשפט. מה טעם מוצאים להם הצדדים להורות שבמקום לשלם לתובע את החזר שכר טרחת עורך הדין ששילם לעורך דינו, ישלם הנתבע דווקא לעורך הדין של התובע? הרי אין בין הנתבע לבין עורך הדין של התובע כל יחס של ספק ומקבל שירות, וברי כי עורך הדין של התובע גם לא נתן כל שירות לעורך הדין של הנתבע. תשובה חלקית לכך היא, שעורך הדין של התובע, המנסח את הסכם הפשרה יחד עם עמיתו, עורך הדין של הנתבע, מעדיף שהתשלום יבוצע ישירות אליו, ולא ללקוחו התובע. אולם, זו רק תשובה חלקית. משנשים לב לאזכור בהסכם הפשרה לצורך של עורך הדין של התובע להוציא חשבונית לנתבע, נבין אולי את התשובה המלאה. בתביעות שבהם התובע אינו עוסק, לצורך חוק מס ערך מוסף, והנתבע הוא עוסק המבקש לקזז את המע"מ שהוא משלם, נוצרת עדיפות לנתבע לשלם את הסכום המוגדר כשכר טרחה לעורך הדין של התובע, שהוא עוסק, ולקבל ממנו חשבונית. מכיוון שעורך הדין של התובע לא נתן לנתבע כל שירות, הרי ספק רב, בלשון המעטה, אם זכאי הנתבע לקבל ממנו חשבונית. לו, בנושאים אחרים הקשורים בהוצאת חשבוניות על ידי צד שלישי, היינו עוסקים, היה מי שהיה מגדיר את התהליך הנ"ל כ"שיפטינג" ואולי אף עבירה על חוק מע"מ. כל עוד עסקינן במערכת היחסים שבין הצדדים לבין עצמם, התופעה בעייתית, אך אולי לא ייחודית. מה שמטריד מאוד, הוא האישור הכמעט אוטומטי, שמאשרים בתי משפט את הסכמי הפשרה, שבמסגרתם כלול הסדר בעייתי זה, ובכך נותנים לו הכשר של ערכאה שיפוטית במדינת ישראל. מה ששופט צריך היה, לדעתי, לעשות, במקרה שכזה, הוא לפחות להוסיף את ההסתייגות המקובלת, שנהוג להוסיפה לאישור כפסק דין, במקרים אחרים שבהם להסדר הפשרה יש היבט מיסוי: "האישור בכפוף להוראות כל דין ונוהל". ויש שיאמרו שגם בכך לא די, ואל לו לשופט לאשר הסדר בעייתי שכזה ויורה הוא לצדדים כי שכר הטרחה של עורך הדין של התובע והמע"מ בגינו, ישולם אף הוא, על ידי הנתבע אך לתובע ולא לעורך דינו.
