שאלה:
הגשתי תביעה ואני מנהל את התביעה בבית המשפט. לפתע השופט המליץ לצדדים להעביר את ההכרעה בתביעה לבוררות. מה זה בוררות? כמה זה עולה? האם אני לא צריך לדחות את ההמלצה אוטומטית, בשל העובדה שלא ניתן לערער על פסק בורר? האם אני מחוייב לקבל את ההמלצה?
תשובה:
הבוררות מתנהלת על פי חוק הבוררות והסכם הבוררות בין הצדדים שצריך להיות בכתב. ההסכם יכול להיות באמצעות הסכמה בבית המשפט שמקבלת ביטוי בפרוטוקול. הבורר מתמנה כדי להכריע בסכסוך על פי כללי ניהול שבחוק הבוררות או כללי ניהול מיוחדים שהצדדים קובעים בהסכם. מדובר בדרך אלטרנטיבית ליישוב הסכסוך על ידי גורם מכריע – הבורר שמחליף למעשה את השופט בבית משפט.
הבורר אינו נדרש להכשרה או הסמכה מיוחדת, מלבד הסכמת הצדדים. לפיכך, ניתן להקטין סיכונים בכך שמסכימים לבוררות, אך עומדים על כך שהבורר יהיה אדם מסויים, או בעל הכשרה מסויימת.
החלטת הבורר בבוררות הקרויה "פסק בורר", מחייבת את הצדדים ולאחר אישורה על ידי בית המשפט, בהליך טכני, היא גם מחייבת כפסק דין של בית משפט.
לא ניתן לערער על פסק הבורר. ניתן לבקש לבטלו בעילות ביטול מצומצמות הקבועות בחוק הבוררות ובתי המשפט לא נוטים להיעתר לבקשות ביטול, כדבר שבשיגרה. ניתן לבקש לתקן את פסק הבורר בעילות תיקון מצומצמות. למרות זאת, אין להיבהל מקיום בוררות. יש לבוררות יתרונות – למשל, בדרך ניהול ההליך שהיא פחות פורמלית, במשך הזמן לקיום הבוררות, כאשר הבוררות יעילה, ולעיתים גם בעלות. בכל מקרה, קיימים היום מוסדות במסגרתם מנוהלת בוררות באופן המאפשר קיום ערכאת ערעור בתוך המוסד, כך שלמעשה נשמרת זכות הערעור, לדוגמא – המוסד הישראלי לבוררות עסקית ע"ש פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל. ניתן לכן לבקש מבית המשפט להפנות את הסכסוך לבוררות בתנאי שהוא יופנה למוסד, שקיימת במסגרתו ערכאת ערעור, או להסכים לבוררות בתנאי שפסק הבורר יהיה נתון לערעור.
בחלק מהבוררויות ההליך מתנהל ממש כמו בבית משפט, לפעמים בפני שופט בדימוס או בורר שהוא משפטן. בחלק מהבוררויות הבוררות מתנהלת במסגרת כללים יותר גמישים בפני בוררים שאינם בוררים "מקצועיים".
ניתן, לפיכך, לצמצם את הסיכונים שבבוררות, על דרך קביעת כללים מיוחדים לפעולות הבורר כמו קביעה שהוא יהיה כפוף לדין המהותי, קביעה שהוא יהיה מחוייב לנמק את פסק הבורר, במקרים מסויימים, שבהם הדבר נדרש, קביעה שהבורר ימנה מומחה וכו'.
בכל מקרה, בעל דין שאינו חפץ בניהול בוררות, אינו חייב להסכים להעביר את הסכסוך לבוררות, שכן, כאמור, בוררות מבוססת על הסכמה.
בהעדר הסכמה על בוררות, ניתן לשקול אפשרות אחרת והיא – הניסיון לסיים את הסכסוך בהליך גישור. הגישור מתנהל על פי תקנות במסגרת חוק בתי המשפט בגישורים שהועברו מבית המשפט ויכול שיתנהל לפי הסכם בין הצדדים ולא לפי התקנות כולל במקרים שבהם הגישור הוא יוזמת הצדדים ולא בהעברה מבית המשפט. המגשר, על פי התקנות, הוא אדם שעבר הסמכה לכך, אך בגישור שלא לפי התקנות, יכול כל אדם, שהצדדים ממנים לכך, לשמש מגשר. מטרת המגשר אינה להכריע את הסכסוך, אלא לסייע לצדדים להגיע להסכמה ביניהם. לפיכך, תפקידו של המגשר שונה מהותית מתפקידו של שופט או בורר. לצורך כך יש למגשר גמישות רבה יותר מאשר לשופט או בורר. למשל הוא רשאי וגם צריך להיפגש עם כל אחד מהצדדים בנפרד (אם יעשה זאת בורר, יהווה הדבר עילה לביטול פסק הבורר). אין "פסק מגשר", שכן המגשר אינו מכריע דבר. התוצאה של הגישור אם הסתיים בהסכמה, הוא הסכם גישור בין הצדדים. הסכם זה ניתן לאשר כפסק דין בבית המשפט. לא ניתן לערער על הסכם כזה, ולכל היותר ניתן לבקש לבטלו על פי דיני החוזים. גם לא ניתן לבטלו בעילות בטלות של חוק הבוררות, שכן אין מדובר בבוררות.