במקביל לדיווחים על שיפור מה במוסר התשלומים בישראל בחודש יולי, נכנסו לתוקפם חוק שירות נתוני אשראי, התשס"ב-2002 והתקנות שהותקנו מכוחו. החוק מאפשר לגופים פרטיים שקיבלו רישיון לכך (להלן: "חברות נתוני האשראי"), לאסוף מידע שלילי בקשר להיסטורית האשראי של אדם פרטי או עוסק. החוק מאפשר למסור דו"ח לגבי המידע השלילי למי שמבקש את המידע לצורך התקשרות עם אותו גוף, שהיא מסוג ההתקשרויות המנויות בחוק. החוק מחייב איסוף מידע חיובי על מי שנאסף לגביו מידע שלילי, דהיינו מידע חיובי לגבי האשראי שקיבל מהבנק (הלוואות ומסגרות אשראי). כן, יכול כל גוף לבקש בעצמו מחברת נתוני האשראי, כי ייאסף לגביו מידע חיובי.
עיון בדברי הכנסת מגלה, כי שני יעדים עיקריים עמדו לנגד עיני המחוקק; הראשון –לאפשר לכל מי שמעוניין ליתן אשראי, לספק שירות או למכור נכס להקטין את הסיכון בהתקשרות, על ידי קבלת מידע אודות "היסטורית האשראי" של הלקוח הפוטנציאלי. השני- הגדלת התחרות בשוק האשראי על ידי מתן האפשרות להציג "תעודת יושר" בפני נותן האשראי. "תעודת היושר" תהווה כשלעצמה, כך סבר המחוקק, מעין ערובה מצד הלקוח לצורך קבלת האשראי (גם מהבנקים הקטנים או מגופים אחרים כחברות ליסינג, חברות ביטוח). בכך סבר המחוקק, תתאפשר הקטנת הריבית שתגבה מגוף הראוי לכך בגין האשראי.
יעדים אלו הינם אכן יעדים ראויים אך הרושם העולה מהחוק ומהתקנות, הוא כי במקום לפתור בעיות במנגנוני האכיפה הקיימים (התארכות הליכים משפטיים, העדר יכולת גביה בהוצאה לפועל) יצר המחוקק מנגנון חדש, שאינו נקי מבעיות בעצמו, שבסופו של יום ישרת מגזר מוגדר של גורמים כלכליים חזקים, ותוך מתן הכשר לפגיעה בפרטיות וללא הפיקוח הראוי.
לפי החוק על שר המשפטים למנות, מבין עובדי המדינה, את "רשם שירותי נתוני אשראי ושירותי המידע על עוסקים" אשר תפקידו להעניק את הרישיונות לחברות נתוני האשראי ולפקח על פעילותן. הדבר מחייב הקמת מערך מחשוב ועובדים מתאים, לא רק לבדיקת הבקשות לקבלת רישיונות אלה אלא גם העסקת כוח אדם מקצועי שיוכל לפקח על פעילות החברות ויוכל לחדור למערך המחשוב שלהן כדי לוודא שמירה על הוראות החוק. הכול כמובן על חשבון משלם המיסים.
בהקשר זה נעיר, כי אף שתקנות מסדירות את התשלום לבנקים עבור המידע שהם מעבירים לחברות נתוני האשראי אין בהן, בשלב זה, הסדר דומה עבור הגופים הציבוריים שחייבים להעביר מידע.
בשלב זה גם אין תקנות המסדירות את שיעור התשלום המרבי שבעל רישיון יכול לגבות ממבקש דו"ח האשראי. בהעדר פיקוח על מחירו של דו"ח האשראי – שכזכור נאסף בחלקו מגורמים ציבוריים (בתי משפט, כונס הנכסים הרשמי וכו') – עשויות חברות האשראי לגבות מחיר כזה שרק גורמים כלכליים גדולים יוכלו לנצלו באופן שוטף ולא עסקים קטנים למשל. כיום מצויים בשוק גופים פרטיים הנותנים נתונים עסקיים כנגד תשלום, ובאופן טבעי גופים אלה יהפכו לבעלי הרישיונות למתן נתוני אשראי. לכן מאגרי המידע שיצר החוק יהוו יתרון בשוק רק אם יוכלו באמת למסור מידע מהימן וזמין לכל השוק. השוק החופשי תלוי בחברות מאגרי המידע הללו, ורק אם חברות נתוני האשראי יהיו טובות באיסוף הנתונים ונבונות בשמירה על הפרטיות והמידע חיובי הרגיש הנאסף אצלן, ימצא השוק נשכר. אם לא - לא השתנה כלום למעט הפגיעה בפרטיות.
בפנייה לקבלת דו"ח אשראי על לקוח, אין דרישה להסכמת הלקוח למסור את הדו"ח למבקש, כך שיכול להיות שהלקוח הפוטנציאלי לא יידע כלל שהתבקש לגביו דו"ח. לפי החוק, די בהצהרה שבעל דירה שוקל להשכיר אותה או שבעל המכולת שוקל לספק לחם וחלב בהקפה, כדי לחשוף בפניהם את המידע השלילי שנאסף על הלקוח. החוק "סומך" על מבקש הדו"ח שיודיע ללקוח כי המידע בדו"ח הוא הסיבה לסירובו לספק אשראי ו/או להרע את תנאי האשראי. אין בחוק הגבלה על היקף האשראי שמבקשים ליתן ללקוח או על שווי הנכס או השירות המסופק, כתנאי לקבלת הדו"ח. וכאמור, אין כל דרישה לאמת את פניית הלקוח למבקש הדו"ח בבקשה לקבל אשראי, כך שאם יימסר מידע שלילי, יימסר בצידו מידע חיובי, שעד היום – במיוחד לגבי מידע מבנקים – היה חסוי. יוצא שהחוק עלול ליצור פגיעה לא מידתית בפרטיות של כל אדם, אפילו כזה שבכלל לא ביקש "תעודת יושר" כלכלית. יתר על כן, ספקי האשראי יוכלו לדרוש כעת "תעודת יושר" כזו כתנאי למתן האשראי/אספקת השירות ועצם סירובו של הלקוח לחיטוט כזה בכיסיו, עשוי כעת כשלעצמו להוות שיקול במתן האשראי/שירות.
מצד שני, המידע השלילי שעתיד להיכלל בדו"ח האשראי, לפחות ככל שהוא נוגע לפושטי רגל וחייבי הוצאה לפועל, אמור להיות חלקי. המידע על פי החוק עתיד להתייחס לצווי כינוס שניתנו לאחר 1.2.02 בלבד ותיקי הוצאה לפועל שנפתחו לאחר תחילתן של התקנות. הדו"ח לא יכלול מידע על תיקי הוצאה לפועל אלא אם יצטבר מידע על לפחות שלושה תיקים של הלקוח, ללא קשר לגובה החוב שבגללו נפתח התיק. הדו"ח לא עתיד לכלול נתונים על גובה החוב המקורי בהוצאה לפועל, יתרת החוב הנוכחית או את העובדה שהחייב משלם את תשלומים כסדרם. כך, נראה שאותם חייבים "מקצועיים" שהמחוקק ביקש ללכוד אותם ברשתו של החוק, יוכלו "להסתדר" עם החוק, לפחות עד שיעבור זמן משמעותי שבו יצטבר עליהם מידע שלילי במאגר.
בטרם נסיים, ראוי להעיר, כי מהדיונים בכנסת בקשר לחוק, עולה הרושם כי המחוקק מניח קיום זיקה ישירה בין יושרו של אדם לבין היסטורית האשראי שלו. עמדה זו אינה נכונה בהכרח לגבי כל סוגי המידע השלילי ואסור שתיווצר דעה קדומה כנגד מי שנאסף לגביו מידע כזה. פיזור שיקים ללא כיסוי אומנם מעיד על פגם באמינותו של הלקוח, אבל לא ניתן לומר זאת לגבי כל מי שנקלע לקשיים כלכלים ומי שיכולתו הכלכלית מועטה. פשיטת רגל, יכולה לנבוע גם מטעויות עסקיות ומהמציאות הכלכלית במדינה, ופסקי דין כספיים ניתנים לא רק בגין אי תשלום חובות אלא בשל תאונות למשל.
אז "מה היה לנו" לפני החוק- בעיה של העדר מידע ביד ספקי אשראי, שליטה רבה יותר במידע ל"בעלי המאה" בתחום (כגון בנקים) ושימוש אפשרי לרעה של מקבלי האשראי בהעדר המידע אודותם. ומה יהיה לנו אחרי החוק – עוד מנגנון ציבורי צרכן משרות ומשאבים, מאגרי מידע על אשראי (אולי) חלקיים מחד ופולשניים לפרטיות מאידך, לא זולים ולכן, עדיין שמורים ל"בעלי המאה". כל זאת במסגרת חוק שהיכולת ליישומו, כפי שהוא, טרם שיעבור, הוא ותקנותיו, תיקונים רבים – מוטלת בספק. בסופו של דבר היכולת ליישום החוק תיוותר תלויה בחברות שירותי האשראי ואין אלא לקוות שאלו תנהגנה באחריות וביעילות.